פסק-דין בתיק ת"א 1111-09

1.         התובעת הגישה תביעה על נזקי גוף שנגרמו לה לטענתה, כאשר הלכה ברחוב, נתקלה בחפץ כלשהו וכתוצאה מכך נפלה ונחבלה. התובעת טענה להוצאות שונות שנגרמו לה, ביניהן הפסד השתכרות, נסיעות, עזרה במשק בית וסיעוד, ועוד. בנוסף תבעה נזקים כלליים לעתיד. לכתב התביעה לא צורפה חוות דעת רפואית.

2.         הנתבעות הכחישו את אחריותן. בין היתר טענו בכתב ההגנה כי לא היתה רשלנות מצד הנתבעת וכי התובעת היא האחראית לתאונה. בנוסף טענו הנתבעות כי לא נגרם לתובעת הפסד שכר.

למרבה הצער לא ניתן היה להגיע להסדר לסיום התיק, ונשמעו בו ראיות.

גירסת התובעת

3.         גירסתה של התובעת לא היתה חד משמעית. למעשה, הסתירות בה הופיעו עוד בשלבים המוקדמים, ולא היה צורך להגיע לשלב החקירה הנגדית כדי להבחין בהן.

שינוי הגירסאות מופיע כבר לגבי הפרט הראשון והבסיסי  - מועד האירוע. בכתב התביעה נרשם (בהדגשה) התאריך 14.1.07, ואילו תצהיר העדות הראשית מתייחס ליום 17.5.08. זהו גם תאריך הביקור בטר"ם. התובעת בעדותה הבהירה כי התאריך הנכון הוא בחודש מאי (פרוטוקול עמ' 3), ואף ציינה כי העירה לעורך הדין על הטעות בכתב התביעה.

4.         נושא מהותי יותר, שבוודאי אינו נובע מטעות סופר או תקלה טכנית, הוא תיאור האירוע שגרם לפגיעה. בכתב התביעה נטען כי התובעת נתקלה במפגע על המדרכה - מלבן מתכת שהונח על המדרכה בצורה משופעת. בסעיף 2 לתצהיר העדות הראשית שהגישה התובעת נכתב כי היא נתקלה במפגע על המדרכה. בסעיף 3 לאותו תצהיר נכתב כי התובעת החליקה על לוח המתכת.

בחקירתה הנגדית טענה התובעת כי החליקה על המשטח, ולא ידעה להסביר מודע נרשם כי נתקלה בו (עמ' 5 ).

5.         גם לגבי הפסד ההשתכרות שנגרם לתובעת הובאו בשמה גירסאות שונות. בכתב התביעה נתבע סכום של 30,000 ש"ח. בתשובותיה לשאלון השיבה התובעת לשאלה בדבר מקומות העבודה בהם עבדה מאז התאונה (שאלה 41) במילים "לא עבדתי מאז", ולשאלה מה היתה הכנסתה החודשית מכל מקור מאז התאונה (שאלה 43) השיבה "לא עובדת מאז". מתשובות אלו עולה בבירור כי התובעת לא עבדה מאז התאונה ועד מועד מתן התשובות לשאלון. אולם בתצהיר העדות הראשית שלה הצהירה התובעת שלא עבדה כשבועיים, ולאחר מכן חזרה בהדרגה לעבודה (סעיף 11 לתצהיר). גירסה זו אינה מתיישבת כלל וכלל עם התשובות שניתנו לשאלון.

בחקירתה הנגדית השיבה התובעת כי בעת התאונה עבדה במשק בית במספר בתים כשהועמדה על הסתירה בין הגירסאות שמסרה טענה כי לאחר שהפסיקה לעבוד במשך כשבועיים וחתי חלק ממעסיקותיה מצאו עזרה ולא נזקקו לא, והיא חיפשה עבודה אחרת ועבדה בטיפול בילדים עד שחזרה לעבודה. בעת מתן העדות שוב עבדה בניקיון. זוהי, איפוא, גירסה שלישית של התובעת בנושא הפסד ההשתכרות.  (פרוטוקול עמ' 4 שורות 13-18).

6.         תמיהה נוספת בנוגע לגירסת התובעת עולה מן הכתוב ברשומות מטרם ממועד האירוע, שם נרשם בין היתר "פצעי נשיחה (כך במקור, ח.מ.ק).... לחי שמאל". ב"כ הנתבעת סבר כי המילה החסרה היא "ברורים", כך שקיימים פצעי נשיכה ברורים בלחי שמאל. ב"כ התובעת טען כי המילה הבלתי ברורה היא "ברירית", והכוונה לפצעים פנימיים כתוצאה מנשיכת התובעת את עצמה בעת הנפילה. מדובר בעניין עובדתי המצריך הבהרה עובדתית. רופאה שערכה את הרישום לא העידה, כף שחוסר הבהירות לגבי רשומה זו נותר בעינו.

7.         כל האמור לעיל מצביע על קשיים וסתירות בגירסתה של התובעת. אינני סבורה שהתובעת בדתה את האירוע מליבה, ואני מקבלת את טענתה באופן כללי לגבי התרחשותו. אולם בנוגע לפרטים ולדקויות השונות, האם החליקה או נתקלה, כמו גם לגבי הפגיעה בהשתכרותה של התובעת, לא ניתן לבסס ממצאים כלשהם על גירסת התובעת.

אחריות העיריה

8.         התביעה הוגשה נגד עירית בית שמש, אשר התובעת רואה בה אחראית למפגע.

שאלת אחריותן של רשויות מקומיות למפגעים בדרך נדונה תכופות בבתי המשפט, בערכאות השונות. בשורה ארוכה של פסקי דין נקבעו העקרונות החלים במצבים אלה, כאשר מחד גיסא נקבע כי "רחובות ומדרכות עיר אינם משטח סטרילי ואין להתייחס אליהם כאל מקום שאין בו סדקים, בליטות ו'גלים' של שיפועים ולא כל סטיה מ'יושר מתמטי' של מפלס דרך הוא מפגע"  (ת"א (ים) 556/92, בוסקילה נגד עיריית ירושלים ; ע"א (ים) 4344/97, ג'ני כהן נגד עירית רמת גן ), ומאידך גיסא נקבע כי "אין לצפות כי עוברי אורח בערים יהלכו כשראשיהם מושפלים ועיניהם בקרקע כדי להימנע ממהמורות ומכשולים ברחובה של עיר..." (ע"א  2004/92, עירית קרית אונו נגד שחם . וראו גם: ע"א (ת"א יפו) 2203/03, הדר בע"מ נגד משולם לאה .

9.         מחובתה של רשות מקומית לדאוג לתקינות הדרכים בה. אולם טיבן של דרכים שהן נתונות לפגעי הטבע, מזג האויר ולעיתים גם יד אדם. אחריותה של הרשות אינה יכולה להיות מוחלטת, וככל שרף האחריות שיוטל עליה יהיה גבוה, כך יגבה גם היקף ההוצאות המוטל על הציבור. על כן השאלה היא, בסופו של דבר, מקומה של נקודת האיזון בין השיקולים השונים.

10.        במקרה זה, מהתמונות הוגשו נראה כי מדובר במכסה מתכת שהוצב במדרכה, כשמסביבו אבנים משתלבות. התובעת טענה כי הוצב בשיפוע, אולם הדבר אינו נראה בתמונות. על פי התצהיר שהגישה הנתבעת המקום כוסה בריצוף בשנת 2009, כך שלא ניתן לראותו עתה.

11.        עיון בתמונות מעלה כי המדרכה רחבה די הצורך לאפשר עקיפת מכסה המתכת ללא דריכה עליו כלל. המשטח עצמו צר, כך שההליכה עליו נראית אפשרית ברגל אחת בלבד, כאשר הרגל השניה צועדת על המדרכה. כמו כן נראה מהתמונות שאין הבדלי גובה של ממש בין המכסה לבין ריצוף האבנים המשתלבות, והם משיכים זה את זה בקו אחד. ניתן להבחין בתמונות בפסי רוחב על המשטח, כך שהוא איננו חלק ואחיד לגמרי, והדבר נראה כמונע החלקה.

12.        התובעת טענה כי לאחר שהיא עצמה נפלה ואישה נוספת נפלה באותו המקום,  היא דיווחה לעיריה. העד מטעם העיריה, מר דוד מלכה, מנהל מחלקת ביוב ומים, העיד כי לא נמסר לו על מפגע. מכל מקום גם לטענת התובעת הדיווח היה לאחר שנפלה. אין, איפוא, בפני ראיות לכך שהעיריה היתה מודעת לקיומו של מפגע במקום. לא שוכנעתי כי מוטלת על העיריה חובה לבדוק מיוזמתה קיומו של מפגע במקום זה, נוכח הנסיבות שתוארו לעיל, והעובדה שהמכסה הותקן במפלס המדרכה, פניו מחוספסים והוא ניתן לעקיפה ללא קושי.